פעם היתה לי בטן שטוחה. אני מוכנה להישבע בכך. אני מוכנה להיהרג על זכותי לטעון שפעם היתה לי בטן שטוחה.
טוב, היא לא היתה שטוחה-שטוחה ממש, אבל משהו בשכונה. באיזור. כזאת נורמלית כזאת. שאפשר ללכת עם ביקיני ולהגיד "פאק איט, אני אולי לא מושלמת, אבל הבטן שלי סבירה לגמרי בים הבטנונים הענקיים הישראליים והכרסים של הגברים המזדקנים שיש פה".
גם אחרי ההריונות, אם זכרוני אינו מטעני, הבטן חזרה להיות יחסית נורמלית. נכון, היה עודף של איזה 2-3 (אולי 4) ק"ג בכל הריון, והיו שניים כאלה. אבל זה לא שנשארתי עם בטן של חודש חמישי. מקסימום שני. מקסימום כזה של "תיכף מספרת לכולם אחרי שיראו שיש דופק". זהו. בטן נורמלית.
המפגש עם המראה שלא משקרת
ואז יום אחד תפסתי את עצמי מסתכלת על שמלה באיזו חנות, אולי זה היה רנואר אפילו, ואומרת לעצמי שאין מצב שאני יכולה להסתיר את הבטן עם השמלה הצמודה הזאת. ברור שניסיתי אותה, אין טעם לשאול אפילו, כי יש איזה חוק מרפי לא רשום שאם את חושבת שמשהו ייראה עלייך רע, הוא בהחלט יכול להיות הבגד שהכי תטחני עליו בשנים הקרובות.
ואוי איך שראו לי את הבטן. שוב, חשוב לי לדייק. אני לא שמנה. בכלל לא. אני נורמלית פלוס כזאת. אבל מה, יש לי בטן. הנה, אמרתי את זה. בטן שלא מתיישרת עם הקו הכללי – לא של הגוף ולא של החברה הישראלית לדורותיה.
יכול להיות שבאותו היום היא היתה נפוחה מהרגיל, מעין יום נפוח כזה (למי אין כזה? אחת לחמישה ימים? כי אכלנו משהו לא נכון, או לא אכלנו נכון בכלל?), אבל אין ספק שהיא היתה שם, מולי במראה, ואמרה כל מיני דברים חשובים, אבל מי הקשיב לה בכלל.
הפדיחה במוסך
השיא הגיע אחרי שבועיים או שלושה, סיפור אמיתי, לא נגעתי. מרוב שלא נגעתי, אני אפילו מפחדת להיזכר בו מרוב שהוא היה טראומטי. הלכתי באותו יום למוסך. למה? לא זוכרת. איזו סיבה פרוזאית של גלגל מתנדנד/פגוש מידלדל/פנס מתפרק. ביחרו את התשובה שאתם הכי מבינים בה. מנהל המוסך, או סגנו, או אחד מהעובדים שיודע להגיד מילות מפתח כמו סטארטר, גומיית טיימינג או ציריה – קרא לי אליו ללשכה לדווח על הדיאגנוזה אחרי הבדיקה הראשונית ולעדכן אותי כמה אלפי שקלים זה יעלה לי.
מפתיע, אבל כל מה שהם מצאו באותו יום (נזכרתי עכשיו) היה שהגלגלים די מיצו את עצמם וכדאי להחליף אותם. גלגל, למי שלא בקיאה או בקיא, עולה בין 250 שקל לחיקוי עלוב מקוריאה שיתפרק בגשם הראשון, ועד ל-1000 שקל לצמיגי מישלן תלת שכבתיים שיצלחו את הפאריס-דאקאר ויישאר להם עוד כוח לאיזה בחזרה מטואיצ'י אחר ונחמד.
התקמצנתי. יש להודות. 2000 שקל בבוחטה זה משהו שרק שועי עולם עשירים ויאיר לפיד מנותקים יכולים להרשות לעצמם. אז עשיתי פרצוף. אז המנהל/הסגן/העובד עם אוצר המילים הרחב הסתכל עליי ואמר: "תראי, זה לא המקום לחסוך. אם לא בשבילך, בשביל הבייבי שתיכף יגיע" והחווה בתנועה עדינה כלפי הבטן שלי.
הלם.
שתיקה.
החברה שבאה איתי רצתה למות.
החברה שעמדה לידה, להלן אני, כבר ראתה בעיני רוחה את המצבה והחליטה כבר מה יהיה כתוב עליה. לא שלי, חלילה, של המנהל/הסגן/העובד חסר הטאקט שאלה דקותיו האחרונות בחיים.
הוא.חשב.שאני.בהריון. רק.בגלל.שבאותו. היום.אכלתי. לא.זוכרת.מה.אבל. אולי.זו.היתה.כרובית.
מסקנות כואבות
אין לי סוף משמח לפוסט הזה, חברות וחברים. עמדו בפניי באותו סיטואציה שתי אפשרויות – אחת מהן היא להרוג אותו וגם את העדה לסיטואציה כדי שאיש לעולם לא יידע על הפדיחה – או להחריש, לקבל החלטה ולהשלים עם המצב. האופציה הראשונה, לצערי, נדחתה, מפאת קוצר הזמן לארגן לעצמי אליבי טוב, מה גם שהשארתי די הרבה ראיות מז"פ במוסך, מה גם שכולם ראו אותי שם וכו'. מסובך מאוד לארגן רצח בהתראה של שלוש דקות.
האופציה השניה היתה להשלים, להחריש קלות ולקבל החלטות אחראיות על החיים. קיבלתי. אני לא אוכלת יותר כרובית בצהריים, אני לא שותה משקאות מוגזים, אני עושה קצת ספורט וכפיפות בטן ייצוגיות ובעיקר? מכניסה אותה טוב טוב פנימה כשאני הולכת למוסך.
